באוזן אחת שמעתי מוזיקה אך ליבי היה עסוק כעת בצווחה הנוראית של הזקנה. היא לא הייתה קבצנית. היא לבשה שמלת פרחים של סבתות מרוקאיות, שיערה הדליל מסודר ואסוף בסיכת פרפר של ילדות, ידה אחזה בסלסילת פלסטיק אדום ובתוכו לחם לבן, חלב, מלפפון אחד, שתי עגבניות ומעדן שוקולד. ניכר היה שהצווחה הזו נובעת מייאוש. לצידה ישב נער לבוש שחורים, מקושט בניטים מגעילים כאלה של פורים ומבט מתחנן לאלוהים: "בבקשה שהזקנה הזו לא תפנה אליי!". גם אם הזקנה שמה לב למבט הזה הוא לחלוטין לא עניין אותה. הסבלנות לימדה אותי להקשיב ולהנהן למען לאנשים מסוגה, ככה זה בחברה שלנו, יש את אלו שימצאו חברה בכל אחד רק בשביל אוזן קשבת. "שתדע לך," היא פנתה אל הנער ופצחה בנאומה: "בכל יום בחמש בבוקר אני קמה לעבודה וחוזרת אולי בשמונה בערב, לפעמים גם בתשע או אפילו עשר. העבודה שלי מאוד קשה, אני עוברת בין פחים, פחי מחזור, בעיקר בחוץ הים כי שם יש הרבה חבר'ה צעירים ותיירים או מתפלחת בין המנקים אחרי הופעות ואוספת את הבקבוקים שכולם זורקים על הרצפה. אנשים לא יודעים להעריך כמה כסף הם מבזבזים על הבקבוקים האלה, סתם זורקים בלי לחשוב. שתדע לך שאני יותר חכמה מהם, אני לוקחת בכל יום פיקדון בסופר מתחת לבית ברחוב אבן גבירול, יש לי שם בית שהמשפחה ירשה ממש מול בניין העירייה. מי היה מאמין שלפחות יש משהו אחד כמו שצריך."