מקום טוב, מרחב בטוח
20.11.2023
דווקא מתוך המקום האפל מצאתי קצוות אור, לאחר תעייה של חודשים. במקביל הצלחתי להיכנע להדי הביקורת הפנימית מתוך המקום שהלב מבקש למצוא חבר שיבין אותו. הוא לא רוצה להרגיש בודד, ואולי המקום הזה יאפשר לו ולעוד לבבות שלא רוצים להרגיש לבד למצוא הזדהות ואוזן קשבת. אולי גם לא, ואולי בעצם למה לא?
אחרי שיצאתי מהלם פרוץ המלחמה (והעליתי בחזרה של כל הקילוגרמים שירדתי), הוצאתי פנקס יפיפה שהאביק בארון בהמתנה למשהו חשוב והתחלתי לכתוב. מאז ומתמיד כתבתי, אבל החזרה המוחלטת לאחר חודשים של חוסר יכולת או השראה סימנו לי מה שבעצם תמיד ידעתי, ואולי ארחיב על כך בהמשך. מה שרציתי לספר עכשיו הוא שכמו כולם חשבתי שאכתוב על הכאב, החששות, הפחדים, האנשים, הילדים והחיילים אבל כל מה שהצלחתי לכתוב הוא "חייב להאמין בטוב", ובכל פעם שניסיתי לכתוב משהו אחר המשפט הזה חזר על עצמו.
מהר מאוד עלו הקולות הביקורתיים שהאשימו אותי בנאיביות ותעוזה לחשוב טוב ולהאמין בכך. הצורך בי להסביר שדווקא כן כואב לי וקשה לי ושאני חייבת לדבר על זה לא עזר. אני ממשיכה לרשום "חייב להאמין בטוב". אחד מתוך אחד, אחת מתוך אחת, כולם מכירים מישהו או מכירים מישהו שמכיר מישהו שקרה לו משהו מתוך סל אפשרויות של תרחישים אפשריים. כולם כואבים.
כשהפסיקו הקולות הביקורתיים חזרתי לעצמי וניסיתי להבין מדוע אני חוזרת על אותו המשפט "חייב להאמין בטוב" כל כך הרבה פעמים. מאחורי הדברים שאנחנו עושים תמיד יש סיבה. הרגשתי שזה מסר שעליי לחפש את המשמעות שלו. להאמין בטוב. יש לנו את הכלים ליצור לעצמנו עתיד, ובעתיד שלי אני מאמינה שאין ברירה אלא להאמין בטוב ולבקש טוב: להאמין באחדות, להתפלל לשינוי המיוחל שיבוא עלינו לטובה, לבקש שהמחלוקות שבינינו לא יסנוורונו בשנית, שנחזור הביתה, שנאהב את עצמנו ובכך נוכל לפזר אהבה ואחדות. בכל יום אני מתפללת שהאחדות שנוצרה כאן תישאר מבלי שנצטרך מחירים כבדים שיחפו עלינו אותה.
ואז הבנתי. המילים והמקום הזה הוא מקום מפלט להתפתחות ועשיית הטוב. זה כלי הנשק שלי ועליי להשתמש בו על מנת לשמור על קיום החיים. בסוף הצלחתי לכתוב את הפחדים אך בחרתי להשאיר אותם בפנקס היפיפה. כאן יהיה טוב.
על פניו הכאב קיים, חי ובועט בכל נשימה. האנרגיה עולה ואז יורדת ושוב עולה בהתאמה בין יום ולילה, בין עבודה לבית, בין חברים לזמן עם עצמי. בכל הזמנים האלה הלב מחפש מקום להתנתק לרגע. לקח לי הרבה זמן להביא את עצמי למקום הזה, ועכשיו אני לא מתכוונת לוותר לראש שרוצה להתעדכן בכל רגע נתון. מי חשב בכלל שאת התנופה שכל כך חיפשתי בתוכי במשך חודשים אמצא דווקא כאן, ושכל מה שעבר עליי בשנה האחרונה הפך בן רגע ללא רלוונטי ואפילו מגוחך.
עכשיו אני בוחרת לעשות "אצבע" לכל מי שינסה לשבור אותי. זה מה שעליי לעשות. אני לא מצליחה לעשות שום דבר אחר חוץ מזה. במקום הזה אני בוחרת לקחת את הקושי ולהפוך אותו להגנה עצמית – להרים את הראש ואת הידיים הכותרות ולחיות לצד זה יום ביומו.