אני יודעת שעבור שתינו הפירוק הזה הביא לצמיחה. כל אחת בזמנה. כל אחת בדרכה. כל אחת הביאה את עצמה לצמיחה האישית, שינתה ומשנה את מה שביכולתה לשנות, ומה שלא ביכולתה לשנות אוספת בתיק נשיאה אותו תחלוק עם מערכות היחסים העתידיות שלה. כל אחת שואפת, חולמת, רוצה ומתווה לעצמה את הדרך בהתאם למה שהיא מבקשת מהיקום לזמן לה. שלווה. מקום שלם. איזו הקלה.
התשובה לחידה הזו שהעסיקה אותי כל הזמן היא ההדדיות שיש בכך עבור עולמה של כל אחת. מן הסתם שאנחנו לא המקרה היחיד זו של זו. שתינו חווינו ועוד נחווה מערכות יחסים שלא יקדמו אותנו ונתרחק מהן למעננו. גם אני לא שירתי את הצרכים שלה באופן שבו הייתה זקוקה להם.
אני חושבת על היכולת של מערכות היחסים להיות שונות מאיתנו ולשנות אותנו עד כדי שלא נכיר את עצמנו בהן. חלקן יאירו אותנו ויגלו החוצה את הפנינים שבנו לעומת אלו שיביאו עלינו קושי והססנות. מדהים אותי לחשוב שעבור החברים שלנו, בטבעיות, אנו הכי אמפתיים, קשובים, מחבקים, שמחים, מצחיקים, משקיעים, מפרגנים, כנים ועוד תכונות נהדרות, ולצידם היו ויהיו לנו מערכות יחסים שלא יצליחו להוציא מאיתנו את התכונות הטובות הללו ולא יוכלו לייצג את הטבע הפנימי שלנו
אבל דווקא עכשיו (בצירוף מילים לעוס זה), כשראיתי אותה מפרסמת ברשתות החברתיות משהו על פרויקט מאוד חשוב שהיא לוקחת בו חלק בענייני המלחמה, נפל לי האסימון. בהנחה שכל אדם שואף למלא את עצמו במערכות יחסים מקדמות ומרימות שיכילו את כל החבילה, אני יודעת שהיא יחלה לכך בדיוק כמוני. מערכות יחסים שמביאות עלינו ניכור, ריחוק, קנאה או סתם חוסר התאמה לשאיפות שלנו הן חברויות שבסוף ננקה מאיתנו ויהי מה. כך אצלי. כך אצלה. כך אצל כולם. אני מקווה.
הנה הזיכרון שעורר בי את הרצון לכתוב התפרקותה הלא טבעית של חברות רבת שנים: הבנת הרמז מצידי והחלטה מודעת לכך שהחברות הזו איננה משרתת את הצרכים שלי יותר. הייתי אז (והינני) במקום שלם בחיי ומספיק בטוחה ומודעת על מנת לנקות מערכות יחסים שהרחיקו את עצמי ממני. בזמנו כאב לי עליה יותר משכאב לי על עצמי. חבל. אבל בסדר. רק נותרה בי חידת הרמז הגלוי מאוד. הרמז הזה והאופן שבו הוא התגלה מילא אותי בכעס מאז השיחה האחרונה שלנו ועד היום. הנה, עובדה שאני עדיין חושבת ומדברת על כך. עם זאת, בדיעבד, תמיד ידעתי את הסוד שמאחורי מערכת היחסים הזו. ברור היה שהשעון מתקתק ומחכה לשעה הנכונה.
אני סבורה שכל אינדיבידואל שואף להתפתח בדרכו, להשתנות כרצונו, לחוות ולהגשים את חלומותיו שגם כן עשויים להשתנות מזמן לזמן. בתקופות שונות רוצים דברים שונים. אנחנו משתנים.
לא תמיד התהליך קורה במודע. לפעמים ההתפרקות היא תהליך טבעי כתוצאה מחוסר זמן או בחירת מסלולים שונים ומרוחקים, אך האהבה האדירה נשארת במקומה (מה שנקרא "מנסיבות החיים". אם נתראה מתישהו אולי נשב לקפה. אולי לא.) ולעתים התהליך יהיה מוצהר ואפילו מכוער, מתוך הרצון לנקות מאיתנו את המשאבים שאיננו זקוקים להם יותר.
אז עכשיו אני אשמח לדבר על האבולוציה של החברות. על איך לפעמים היא נשארת ולא משתנה לעולם, ולפעמים מתפרקת ואת מקומה תופסות חברויות אחרות. יש בי אמונה מסוימת שכל פירוק כזה הוא התערבות של אמא טבע בצרכינו האישיים. באותו האופן שבו החיות מפתחות תכונות מסוימות על מנת לשרוד בתנאי הטבע הנתונים, כך גם הנפש שלנו עם מערכות היחסים שלה.
ברשותכם לא אדבר עכשיו על המלחמה. מן הסתם שיש הרבה מה לחשוב ולומר בעניין הזה. מדהים איך נוצר הצורך הטבעי לפתוח את הפוסט במן התנצלות כדי להצדיק כתיבת נושא אחר שהוא לא מלחמה. אבל זו המהות של המרחב הבטוח – לדבר גם על הדברים האחרים ולהאמין שזה חלק מהחוסן והשגרה.